רק לך אכפת ואין שיתוף פעולה?

שיתוף פעולה
האם יש שיתוף פעולה בזוגיות? אני שומעת פעמים רבות את אחד מבני הזוג אומר שהוא מרגיש שהוא נותן ונותן והצד השני רק מקבל ולא משתף פעולה.

אלה חלק מהמשפטים שאני שומעת בחדר האימונים:

“כל דבר אני צריכה לבקש מאה פעם”, “הכל אני צריכה לעשות”, “הכל על הכתפיים שלי, אני מרגיש לבד והייתי רוצה שותפה”, “נמאס לי לעשות הכל לבד, כל דבר צריך להזכיר לו”. ההרגשה של הלבד מאוד מתסכלת התחושה הזאת שכל עליך, גורמת לתסכול רב ולתחושה של חוסר אונים. יש ויכוח אין סופי עם מה שקורה ורצון גדול ליצור שינוי.

“מה בסך הכל רציתי?”

הרצון שלך בוודאי להרגיש שותפות בזוגיות, עשייה משותפת ולקיחת אחריות מצד שניכם. כשבחיים הזוגיים שלך אחד מכם לא מרגיש שזה מתקיים, זה הזמן לעצור ולבדוק מה אפשר לעשות.

הנזק המצטבר של השיפוטיות

ראשית נתחיל ממה כדאי לא לעשות. לא כדאי לך לשפוט ולבקר את השני. הביקורת שלך עושה אותך “כאילו” אדם יותר טוב. כדאי לך לשאול את עצמך את השאלה הבאה: “איך אדע שזה אמיתי, אולי זה רק בדמיוני?”

“נתינה” היא “הקבלה” הגדולה ביותר

כשהנתינה שלך היא נתינה אמיתית, אין תחושה שלא קיבלתי בחזרה. כשהנתינה שלך היא לשם קבלת אישור ש”אני בסדר” יש לך נטייה לבדוק אם גם בן הזוג “בסדר”. כדאי להתחבר לתחושה המדהימה, שיש לנו לדוגמה כאשר אנו עוסקים בהתנדבות או כאשר אנחנו עוזרים באמת למשהו ולשאול את עצמך: “איך זה שבבית שלך עם האנשים הקרובים לך ביותר אין תחושה של הנאה מעצם העשייה והנתינה ללא תנאי?”

נבואה שמגשימה את עצמה

כל אחד שמרגיש שמבקרים, שופטים ובוחנים אותו, יעשה בדיוק הפוך ממה שמצפים ממנו. וראו זה פלא. מה שקורה, שהמחשבה הביקורתית שלך, שאומרת שבן הזוג עושה פחות ממך, מתקיימת במציאות. ואז האמרה “מחשבה יוצרת מציאות”, מתקיימת ולא במובן המיסטי אלא במובן הזה שכל אחד שמרגיש ביקורת כלפיו, מתרחק. כך נוצר סוג של מאבק.

כדאי להסתכל על כל חלקי הפזל

מה כן כדאי לעשות כדי לשפר את ההרגשה וכדי להשיג את שיתוף הפעולה הרצוי? כדאי להסתכל על בן הזוג כאדם על כל גווניו. בדרך כלל המוח שלנו נשאב לראות את החסר ולוקח כמובן מאליו את מה שיש. כששמים את הפוקוס על היש, ואפילו כשמתחילים בקטן, ברוב המקרים היש גדל. כל אחד אוהב לשמוע מילה טובה, פרגון ולקבל הערכה. ובאותו הרגע שזה קורה מתרחש במציאות גם הנס ושיתוף הפעולה נוצר.

לסיכום על מנת לקבל ולא רק לתת כדאי:

להפסיק לשפוט, כי השיפוטיות מרחיקה את הפתרון. כדאי להתמקד ביש כי המיקוד מגדיל את הדבר בו אנחנו מתמקדים. פרגון, הערכה ונתינה לשם הנתינה יוצרים יותר ויותר נתינה הדדית ושיתוף פעולה.