"אני אתקן רק את העיר שלי ." הוא פעל ופעל, אבל גם כאן נכשל ולא הצליח לתקן את העיר. ואז הוא קם, התאושש ואמר לעצמו "אני אתקן את המשפחה שלי". הוא ניסה ללמד ולחנך, אך גם פה נכשל – אפילו את המשפחה שלו הוא לא הצליח לתקן. כמוצא אחרון אמר תלמיד הישיבה לעצמו " אם כך אתקן את עצמי ותו לא". מרגע זה, כשהפוקוס שלו היה על תיקון עצמי - הוא הצליח ושינה את כל העולם.
מה המשמעות שלנו בחיים?
מה אנחנו רוצים להביא לעולם? איזו מורשת אנחנו רוצים להשאיר אחרינו?
האני מאמין שלי, ברוח הסיפור, הוא, שקודם כל נעשה עבודה אישית על עצמנו, ואז יתחיל אפקט הדומינו. נשפיע על האנשים הקרובים לנו ביותר, בני המשפחה שלנו, אחר כך על החברה שלנו ובסוף על כל העולם. מהרגע שבו נפעל על פי הערכים שלנו, נוכל להיות תרומה לאחרים.
כאשר שואלים הורים "מה אתם רוצים בשביל הילד שלכם כשיהיה גדול? "
התשובה שלהם תהיה מיד - "שיהיה מאושר."
אם נתעמק בתשובה, ונשאל מה זה אומר ילד מאושר, מה באמת יביא לו אושר, לרוב ישיב ההורה: "שיהיה אדם עצמאי, שיודע להסתדר, שמשיג את מה שהוא רוצה, שתהיה לו זוגיות טובה, עבודה שהוא אוהב בקיצור אדם מסודר בכל תחומי החיים"
נשאלת השאלה מה אנחנו כהורים עושים כדי להגשים את המטרה הזו?
באיזה אופן אנחנו פועלים, כדי להגביר את ההיתכנות לכך שהילד שלנו אכן יגדל להיות אדם מאושר, שעושה מה שהוא אוהב ורוצה?
לרוב נגלה שאנו כהורים מלאי כוונות טובות, אך בפועל אנחנו מקיימים תקשורת עם הילדים, המבוססת על שימת דגש על כל הדברים שהילד עושה לא בסדר ועל כל השגיאות שלו. אנו חוזרים ומשמיעים משפטים, כגון: "תסדר את החדר, לך תתרחץ כבר, עשית שיעורים? למה אתה שוב רב עם אח שלך? תגיד תודה, בבקשה, למה אתה מתעצל, אתה לא אחראי, אי אפשר לסמוך עליך, אם הרביצו לך בטח עשית משהו לא בסדר..."
איך כל זה מתחבר לשאיפה והכוונה שלנו כהורים שהילדים שלנו יהיו מאושרים בחיים?
האם אנחנו מאירים את היכולות שלהם, שמים דגש על הדברים המדהימים שיש בהם, האם אנחנו מעודדים את הילד להתחבר לרצונות שלו ? לדברים שהוא טוב בהם?
על ידי הביקורת האינסופית והציפיות הגבוהות שלנו אנחנו מגדלים דור תחרותי, שעסוק בהשוואות, ועסוק בלהראות כמה הוא טוב ומוצלח, כדי שיאהבו ויעריכו אותו.
אנו מלמדים את הילדים, מה שההורים שלנו לימדו אותנו, שרק אם נהיה ילדים טובים, ממושמעים, זהירים, ממלאי הוראות ועומדים בציפיות מאיתנו, רק אז יאהבו אותנו, יאשרו ויעריכו אותנו.
הדבר מתחיל קודם כל בזוגיות שלנו. אנחנו מתחתנים, רוצים להביא אהבה, להיות בנתינה. אנחנו נודרים את נדר הנישואים, אך מה קורה במציאות?
במציאות כל אחד עסוק בלעמוד על שלו, עסוק בלשמור לא להיות "פרייר", שלא ינהלו אותו שלא יגידו לו מה לעשות. האישה מנסה "לאלף" את בן זוגה שישטוף כלים, יוריד את הזבל וייקח את הילדים לגן השעשועים, בזמן שהיא מנקה את הבית. הגבר, פעמים רבות, על מנת לשמור על עצמו, מתנתק, עושה מה שהוא רוצה או מתלונן על אשתו. אנחנו רבים ומאשימים אחד את השני, והמשפטים השגורים בפינו יהיו: "לא באמת אכפת לך ממני, אם היה אכפת לך היית עושה..."
איפה האהבה ושיתוף הפעולה? מה גורם לנו לשכוח את הרצון האמיתי שלנו לחיות באהבה? איך איבדנו את המקום המדהים שממנו החלטנו להקים משפחה?
מה שקורה לנו בזוגיות וכהורים, זה מה שקורה אחר כך לילדים שלנו – זהו מעגל אינסופי.
התהליך הזה מתחיל בנו עצמנו. אנחנו כל כך עסוקים בפחדים שלנו :פחד מביקורת, פחד מכישלון, פחד מטעויות, ששכחנו את הכוונה העיקרית שלנו בחיים : להיות מאושרים.
העולם שלנו הוא עולם תחרותי, ובמקום לשתף פעולה בתוך המשפחה כזוג, במקום להכין את הילדים שלנו, שיתחברו לייחודיות שלהם, שיתחברו לאהבה, לשמחה, לאור, אנחנו עושים את ההפך בדיוק . אנחנו מביאים שליליות הן לעצמנו, הן לזוגיות והן להורות שלנו : "אל תעשה כך, תזהר, תחזור מוקדם, תדבר יפה..." - כל זה מתוך הפחד שאולי אנחנו לא הורים טובים, אולי אנחנו לא מחנכים מספיק. אנחנו במאמץ להראות שאנחנו אחראים, שאכפת לנו, שאנחנו ממלאים את התפקיד שלנו.
ברגע שהאדם מתחבר לייחודיות שלו, הוא אינו צריך להוכיח לאף אחד שום דבר. האדם מרגיש בטוח אהוב, משמעותי ומקובל, וכך הוא יכול לפעול לא מתוך הפחדים שלו אלא מתוך אמונה, ולראות את הכוונה שלו, שהיא להגשים את עצמו. זהו המרחב שמתוכו הוא יפעל במיטבו. זהו המרחב שמתוכו ייצור האדם זוגיות מאושרת וסביבה מאפשרת לילדים, עם תנאים שיתמכו בהם במימוש ייחודיותם, כך שיגדלו להיות מבוגרים מאושרים, המגשימים את ייעודם. וכך הלאה וכך הלאה – יצירת מרחב שילך ויתעצם מדור לדור.
לסיכום :
בטעות אנחנו חושבים שאם נשים פוקוס על השגיאות, על מה שלא עובד, אז נגיע לאושר האמיתי. במציאות רק כאשר נתחבר לאהבה האמיתית נשיג את האושר האמיתי. העולם מורכב קודם כל מעצמנו, אחר כך מהמשפחה הקרובה לנו, מהחברה הסובבת אותנו ומהעולם. על מנת להביא את התרומה שלנו ולהיות משמעותיים, אנחנו צריכים קודם כל לעשות עבודה על עצמנו, ואחר כך נוכל להיות בייעוד שלנו.
