ריחוק בזוגיות:
המאמץ להיות בסדר לא באמת מקרב

המדריך המלא:
"איך לתת מקום למה שמרגישים בלי לריב, בלי להאשים ובלי לפגוע בקשר"

נעים להכיר, אני נעמה רגב.

כיועצת זוגית ומשפחתית ומאמנת בכירה, עם ניסיון של למעלה מ־20 שנה, אני פוגשת בקליניקה שלי בנס ציונה ובזום זוגות מכל הסוגים: צעירים, ותיקים, הורים, פרק ב’, זוגות במשבר וזוגות ש "על הנייר הכול בסדר".

ואם יש דבר אחד שחוזר שוב ושוב, כמעט בכל סוג של זוגיות, זה לא בגידה, לא כסף ואפילו לא ריבים.

זה המאמץ.

המאמץ להיות חיוביים.
המאמץ לא להגיד.
המאמץ להתאפק.
המאמץ לשמור על שקט.
המאמץ להיות “בסדר".

רגע לפני שנצלול לעומק, הנה התשובה הקצרה לשאלה שכנראה הביאה אתכם לכאן:

שורה תחתונה – למה להתאפק ולשתוק לא מקרב?

זוגיות לא נפגעת מכעס או תסכול,
אלא מזה שלא מדברים עליהם.

כשאנחנו מתאמצים להרגיש טוב במקום לתת מקום לרגשות,
אנחנו אולי שומרים על שקט זמני –
אבל יוצרים ריחוק רגשי מצטבר.

כדי לצאת מזה, לא צריך ללמוד להתאפק יותר,
אלא ללמוד איך לתת מקום למה שמרגישים בלי להאשים ובלי לוותר על עצמנו.

ועכשיו בואו נבין למה זה קורה, ואיך משנים את זה באמת.

העייפות שלא מדברים עליה

יש הרבה זוגות שלא רבים הרבה.
לא צועקים.
לא עושים דרמות.
לא “שוברים כלים".

אם תשאלו אותם איך הקשר –
התשובה תהיה בדרך כלל:
“בסדר".
“רגיל".
“עובדים על זה".

אבל מתחת ל “בסדר" הזה יש משהו אחר לגמרי.

יש עייפות.
לא עייפות של חוסר שינה –
אלא עייפות של מי שמחזיק את עצמו כל הזמן.

עייפות של לחשוב לפני כל משפט:
שווה להגיד או לא?
זה חשוב מספיק?
אולי אני סתם רגיש?
אני לא רוצה להרוס את האווירה.

עייפות של אנשים שלמדו להיות חיוביים,
להבין,
להכיל,
לוותר,
ולהגיד לעצמם: “לא נורא".

אבל בפנים – זה כן נורא.
רק שלא מרשים לזה לצאת.

למה לא מצליחים להתגבר על זה?

כי מה שמונע מכם להגיד מה שמפריע לכם הוא לא חוסר תקשורת.
זה פחד.

פחד לריב.
פחד לפגוע.
פחד להיתפס כבעייתיים.
פחד שאם נגיד את האמת – משהו יישבר.

הרבה אנשים גדלו על המסר שזוגיות טובה היא זוגיות שקטה.
שמי שמרבה לדבר על רגשות “עושה סיפור".
ושמי שמתעקש על מה שחשוב לו “מחפש בעיות".

אז הם עושים את מה שלמדו:

• מתאפקים
• מחייכים
• חושבים חיובי
• אומרים לעצמם שזה יעבור

אבל זה לא עובר.
זה מצטבר.

הבעיה היא לא מה שמרגישים

הבעיה האמיתית היא לא הכעס.
ולא האכזבה.
ולא התסכול.

הבעיה היא המאמץ להרגיש משהו אחר ממה שמרגישים באמת.

זה כמו להחזיק כדור מתחת למים.
כל עוד מחזיקים חזק – הכול נראה בשליטה.
אבל השרירים מתעייפים.
ובשלב מסוים – זה קופץ החוצה.

לפעמים זה קופץ כפיצוץ.
לפעמים כריחוק.
ולפעמים כתחושה ש "משהו בקשר כבר לא כמו פעם".

וזה לא קורה כי אין אהבה.
זה קורה כי יותר מדי זמן לא היה מקום לאמת.

מה שלימדו אותנו לעשות במקום להקשיב לעצמנו

רובנו לא גדלנו עם הרגל לעצור ולהקשיב למה שעובר עלינו באמת.
מה שלמדנו, שוב ושוב, זה איך להתנהל נכון.

למדו אותנו:

• לשלוט ברגש
• להתאפק
• לא לעשות עניין
• לדבר יפה
• להיות בוגרים
• להסתדר לבד

המסר היה ברור, גם אם אף אחד לא אמר אותו במילים:
רגש זה משהו שצריך לסדר, לא משהו שצריך להקשיב לו.

וככה התרגלנו.
כשמשהו כואב – מתאפקים.
כשמשהו מפריע – משתיקים.
כשעולה כעס – משכנעים את עצמנו להיות חיוביים.

אבל בתוך כל ההתנהלות הזו, שאלה אחת כמעט אף פעם לא נשאלת:
איפה אני בתוך זה?
מה באמת עובר עליי עכשיו?

אנשים לומדים איך לא להפריע,
איך לא להציק,
איך לא להחמיר את המצב –
אבל לא לומדים איך להישאר מחוברים לעצמם תוך כדי קשר.

וכשאין מקום למה שמרגישים,
המאמץ רק הולך וגדל.
לא כי משהו לא בסדר איתנו,
אלא כי אף אחד לא לימד אותנו דרך אחרת.

הפתרון שאני עובדת איתו הוא שונה:
לא להתחיל מהתגובה –
אלא מהפגישה עם מה שכואב.

לתת מקום למה שמרגישים לפני שבוחרים איך לפעול.
לא כדי להתפרץ.
לא כדי להאשים.
אלא כדי לא להיעלם.

כי אם אני מוותר על עצמי –
אני מוותר גם על הזוגיות.

המדריך המעשי: 7 שלבים להפסיק להתאמץ ולהתקרב באמת

1. לזהות את רגע המאמץ

זה הרגע הקטן והשקט שבו אתם מרגישים שאתם מחזיקים את עצמכם.
לא אומרים מה שעובר לכם בראש, לא מגיבים כמו שהייתם רוצים, ומעדיפים לחייך או לשתוק.
לפעמים זה מגיע עם מחשבה כמו "עזוב, זה לא שווה ריב" או "לא עכשיו".
זה לא רגע דרמטי, אבל הוא רגע חשוב מאוד, כי שם מתחיל המאמץ הפנימי.
ברגע שמזהים שזה מאמץ ולא סתם אי-נוחות – כבר מתחיל שינוי.

2. לעצור לפני הפעולה

אחרי שמזהים את המאמץ, הצעד הבא הוא לא למהר לפעול.
לא לפתוח שיחה מתוך לחץ, אבל גם לא לקבור את זה בפנים.
העצירה הזו היא בחירה מודעת לא להיגרר לאוטומט המוכר.
היא מאפשרת לגוף להירגע קצת לפני שמחליטים מה עושים.
לפעמים העצירה הזו מונעת פיצוץ שלם, רק מעצם זה שלא מיהרתם להגיב.

3. לתת שם למה שקורה בפנים

במקום לנתח למה זה קרה או מי התחיל, עוצרים רגע ומסתכלים פנימה.
שואלים את עצמכם: מה אני מרגיש עכשיו באמת?
זה יכול להיות כעס, פגיעה, אכזבה, רצון שלא נענה, או תחושת חוסר צדק.
לא צריך להסביר, להצדיק או לפתור – רק להכיר בזה שזה קיים.
כשרגש מקבל שם, הוא כבר פחות מנהל אתכם מאחורי הקלעים.

4. להסכים להרגיש בלי לתקן

זה אולי השלב הכי לא אינטואיטיבי, כי רובנו רגילים מיד להרגיע את עצמנו.
אנחנו אומרים לעצמנו שזה שטויות, שזה לא כזה חשוב, שצריך להיות חיוביים.
אבל דווקא הניסיון לתקן את הרגש מהר הוא מה שמגביר את המאמץ.
כשמסכימים להרגיש רגע בלי לשנות ובלי להקטין – הגוף נרגע מעצמו.
הרגש לא צריך להיעלם, הוא רק צריך שלא ילחמו בו.

5. לבדוק כוונה

רק אחרי שהרגש קיבל מקום, אפשר לשאול שאלה בוגרת.
לא מה "צריך" לעשות, אלא מה באמת ישרת אותי ואת הקשר עכשיו.
לפעמים התשובה תהיה שיחה, ולפעמים דווקא בקשה קטנה או זמן לעצמי.
לא כל רגש מחייב עימות, ולא כל קושי חייב פתרון מיידי.
בדיקת הכוונה מחזירה לכם שליטה בלי לבטל את עצמכם.

6. לדבר מהחוויה, לא מהאשמה

אם בוחרים לדבר, חשוב לשים לב איך זה נאמר.
לא לתקוף את האופי של בן הזוג ולא לצייר אותו כבעיה.
המיקוד הוא במה שזה עושה לכם, לא במה שהוא או היא “תמיד עושים”.
דיבור כזה פחות מעורר הגנה ויותר מזמין הקשבה.
המטרה היא שיבינו אתכם, לא שתנצחו בוויכוח.

7. להשאיר מרחב

גם שיחה טובה לא חייבת להסתיים בהחלטה או פתרון סופי.
כשדורשים סגירה מיידית, הצד השני מרגיש לחץ ונסגר.
השארת מרחב מאפשרת לדברים להמשיך להתעכל.
לפעמים עצם השיתוף כבר עושה שינוי, בלי שצריך לסכם הכול.
מרחב בקשר יוצר ביטחון – וביטחון הוא בסיס לקרבה אמיתית.

שאלות נפוצות שעולות כשמתחילים להפסיק להתאפק בזוגיות

האם זה אומר שאני צריך להגיד כל מה שאני מרגיש?
לא. הכוונה היא לא לפתוח את כל הברזים בלי סינון.
להפסיק להתאפק לא אומר לדבר בלי הבחנה, אלא להפסיק לבטל את עצמך.
יש הבדל גדול בין לשתף במה שמפריע לך לבין לפרוק כל מחשבה שעוברת בראש.
המטרה היא לתת מקום למה שחשוב באמת, לא לכל תגובה רגעית.
כשיש חיבור פנימי לרגש, קל יותר לבחור מה נכון להגיד ואיך.

ומה אם זה ייצור יותר ריבים?
זו שאלה טבעית, והרבה אנשים חוששים ממנה.
אבל בפועל, מה שיוצר פיצוצים הוא דווקא ההצטברות, לא הדיבור.
כשדברים נאמרים בזמן, הם מגיעים עם פחות מטען ופחות כעס.
לעומת זאת, כששומרים הכול בפנים, זה יוצא יום אחד בעוצמה גדולה.
פחות החזקה פנימית מובילה לרוב לפחות ריבים – לא ליותר.

אפשר לעשות את זה לבד?
כן, בהחלט אפשר להתחיל לבד ולהכניס שינוי.
עצם המודעות למאמץ ולמה שקורה בפנים כבר יוצרת תנועה אחרת בקשר.
עם זאת, הרבה זוגות מגלים שבליווי זה נעשה מדויק יותר ופחות מתסכל.
ליווי עוזר לראות דפוסים שלא תמיד רואים מבפנים.
ובעיקר – הוא מאפשר לא להישאר לבד עם התהליך, בדיוק במקום שבו פעם הייתם לבד עם הרגש.

איך אני רואה זוגיות טובה באמת?

זוגיות לא נבנית רק מזה ששני אנשים יודעים להתנהל נכון.
היא לא נבנית רק משיח מכבד, חלוקת תפקידים מסודרת או היעדר ריבים.
כל אלה חשובים, אבל הם לא מחזיקים קשר לאורך זמן אם משהו עמוק יותר חסר.

מה שמחזיק זוגיות טובה הוא נוכחות.
נוכחות של שני אנשים שלא נעלמים בתוך הקשר.
שני אנשים שמרשים לעצמם להיות שם גם כשלא נעים, גם כשלא ברור, גם כשיש בלב כעס או אכזבה.

נוכחות אומרת להסכים להרגיש, ולא רק להתנהג יפה.
להסכים להכיר ברצון שעולה, גם אם הוא לא תמיד מסתדר עם הצד השני.
להיות אמיתיים, בלי להפוך את האמת לנשק ובלי להשתמש בה כהצדקה לפגוע.

אני מאמינה שזוגיות מתחילה ברגע שבו מפסיקים לנסות להיות “קלים לעיכול”.
ברגע שבו לא מוחקים את עצמנו כדי לשמור על שקט.
וברגע שבו מבינים שוויתור על עצמנו הוא לא הקרבה – הוא התרחקות.

כשאדם אחד מוותר על עצמו שוב ושוב, הקשר אולי נראה רגוע מבחוץ,
אבל מבפנים נוצר ריק.
ובריק הזה קשה מאוד לצמוח, להתקרב או להרגיש ביחד.

אני מאמינה בקשר שבו יש מקום לרגשות, גם אם הם מורכבים.
בזוגיות שבה מותר לרצות, מותר להתאכזב, מותר לפעמים גם לכעוס.
לא כדי לנהל מאבק, אלא כדי לפגוש אחד את השני באמת.

בסופו של דבר, זוגיות לא שורדת בזכות שליטה או התאפקות.
היא שורדת בזכות זה ששני אנשים בוחרים, שוב ושוב, להיות נוכחים.

ואם אתם מרגישים שזה מדבר עליכם

בדיוק למצבים כאלה יצרתי את הקורס הדיגיטלי “זוגיות שאוהבים" –
תהליך שמלמד איך להפסיק להחזיק לבד,
איך לתת מקום לרגש בלי להאשים,
ואיך לבנות תקשורת שמובילה לפתרונות שמתאימים לשני הצדדים.

ואם אתם מרגישים שצריך ליווי אישי –
אני מזמינה אתכם גם לייעוץ זוגי בקליניקה בנס ציונה או בזום.

לא כדי להתאמץ יותר.
כדי להיות באמת ביחד.

שלכם,
נעמה רגב
יועצת זוגית, משפחתית ומאמנת בכירה